רש"י
מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ. כָּל מָקוֹם שֶׁהֶרְאֵית לִי שָׁם חִבָּה יָפֶה הוּא בְעֵינַי: גִּלְגָּל, שִׁילֹה, נוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים. הוּא שֶׁיָּסַד הַבַּבְלִי: "מְנוּחָה וּשְׁאָר וִעוּדִים". "מְנוּחָה", זוּ יְרוּשָׁלַיִם. "וּשְׁאָר וִעוּדִים", מָקוֹם שֶׁנִּתְוַעֲדָה שָׁם שְׁכִינָה לְיִשְׂרָאֵל:
תורה תמימה
וריח שמניך. א"ר שמואל בר נחמני, מה שמן זה חלק ע"י שאתה מפטמו אתה מריח בו כמה ריחות, כך הפסוק הזה אתה דורשו ומוצא בו כמה טעמים קלדכי השמן בעצמו חלק ופשוט בלי כל טעם וריח, ורק כשמפטמין אותו בבשמים אז ריחו נודף יותר מאשר הבשמים עצמן, כך הוא הפסוק כשהוא לעצמו בתורה שבכתב אינו מובן טעמו, ורק אם יבארוהו בתורה שבעל פה אז יוטעם הפסוק בטעם מוטעם ומתקבל.
.
(מ"ר)
(מ"ר)
צרור המור
מה יפו דודיך. בשכר שעבדת אותי בכל לבבך מה יפו יהי' דודיך כשיגיע עת דודים היינו בגאולה העתידה: